(הקדמה) הפרשה העשרים תספר ענין אמנון בן דוד עם תמר אחותו ששכב עמה ויענה, ושאבשלום אחיה שמר את עברתו ובגוזזו צאנו צוה לנעריו שימיתוהו וימת וברח אל מלך גשור, ודברי האשה התקועית אשר דברה אל המלך עליו ונתרצה לו ושב לפני אביו וישק המלך לאבשלום. תחלת הפרשה ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר וגו׳, עד ויהי מאחרי כן ויעש לו אבשלום מרכבה וסוסים וחמשים איש וגומר, והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה בתמר אם היתה בת דוד או לא? ואם נאמר שהיתה בתו ואחות אמנון, איך בתחלת הספור אמר ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד? יורה שאבשלום ואמנון היו שניהם בני דוד ושתמר לא היתה כן, כי אם אחות אבשלום מצד האם ולא מצד אביו, ואמר את תמר אחות אבשלום אחי אני אהב ולא אמר אחותי, והוא המורה על זה גם כן. גם יקשה מה שאמרה היא לאמנון ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך, ואם היתה אחותו איך לא ימנעה ממנו? ואם נאמר שלא היתה אחותו איך אמר אמנון אל אביו תבא נא תמר אחותי, ודוד אמר אליה לכי נא בית אמנון אחיך, והיא אמרה לו אל אחי אל תענני, ואבשלום אמר לה האמנון אחיך היה עמך, ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל תשיתי לב? והדברים האלה כלם יורו שתמר היתה אחות אמנון גם כן מצד האב, אם לא שהיתה בייחוד אחות אבשלום מצד האם:

השאלה השנית למה דוד המלך עליו השלום בהיות ששמע הדברים האלה ויחר לו, איך לא העניש את אמנון כראוי? והיה ראוי שילקהו מכה רבה על עשותו הנבלה הזאת, ואם היה הוא מענישו כראוי לא היה אבשלום נוטר לו איבה ולא היה הרגו כמו שעשה, ולכן יראה שדוד חטא בזה ולא עשה משפט בין בניו, ושהוא סבב כל מה שנמשך מהרעה על זה:

השאלה השלישית בהכפל הפסוקים שבאו בבריחת אבשלום, אמר ואבשלום ברח אל תלמי בן עמיהוד מלך גשור וגומר, וחזר ואמר ואבשלום ברח וילך גשור ויהי שם שלש שנים, ואין ספק ששני המאמרים כחם אחד:

השאלה הרביעית במה שהשתדל יואב להביא האשה התקועית לדבר אל המלך, ולמה לא דבר יואב בעצמו כל זה ומבלי המשל וחידות? והיה ראוי שיאמר למלך שיחזור לאבשלום ויקבץ את נדחו, כל שכן שאמר הכתוב ראשונה ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום כי ניחם על אמנון כי מת וידע יואב בן צרויה כי לב המלך על אבשלום, ואם דוד כבר היה בלבו להביא את אבשלום אליו למה לא דבר יואב בדבר והביא את האשה?

השאלה החמשית בהכפל דברי האשה אל המלך, כי אחרי שדברה דבריה ושהשיבה המלך לכי לביתך ואני אצוה עליך, למה חזרה לומר עוד עלי אדוני המלך העון ועל בית אבי והמלך וכסאו נקי? והמאמר הזה אין לו ענין, וגם הוא בלתי אמיתי, כי אם כוונה שהמלך יעשה משפט ולכן יהיה כסאו נקי, יקשה אם כן למה יהיה העון עליה ועל בית אביה? ואם כוונה שהמלך לא יעשה משפט, איך אמרה שיהיה עליה העון וכסא המלך נקי? אינו כן כי על המלך יהיה העון וכסאו חייב לפני המקום. ויקשה עוד אחרי אשר אמר לה המלך המדבר אליך והבאתו אלי ולא יוסיף עוד לגעת בך, למה הוסיפה עוד לומר יזכור המלך את ה׳ אלהיך וגו׳? ומה ענין זה המאמר?

השאלה הששית אחרי שהאשה התקועית ביארה וגלתה למלך שכל דבריה היו משל לא היה ולא נברא, כי אם להוכיחו על ענין אבשלום בנו, כמו שאמרה ולמה חשבת כזאת וגו׳ לבלתי השיב המלך את נדחו כי מות נמות וגומר, למה חזרה עוד אחרי זה לענין המשל? ואמרה ועתה אשר באתי לדבר אל המלך וגו׳ כי ישמע המלך להציל את אמתו מכף האיש להשמיד אותי ואת בני וגומר, וזה עצמו ענין המשל הקודם אשר כבר אין בו צורך:

והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

(א) ויהי אחרי כן וגו׳. אחרי שספר הכתוב חטאת דוד בענין בת שבע ואוריה החתי, זכר אחריו העונשים אשר הענישו האל ית׳ עליו, ראשונה במיתת הילד, ושנית בענין תמר ששכב אמנון עמה ויענה, גמול מה ששכב דוד עם בת שבע בחיי בעלה, ושלישית בהריגת אמנון שהרגו אבשלום על אותה הבעילה האסורה. גמול למיתת אוריה שהמיתו דוד בעבור אשתו, ואחרי זה יספר ענין אבשלום עם דוד אשר נתחברו בו גם כן גלוי עריות ששכב עם נשי אביו לעיני כל ישראל כמו שייעד נתן הנביא, ושפיכות דמים במיתת אבשלום עצמו, וחרפת דוד וגדופו בהיותו בורח מפני בנו אשר קם עליו, וזהו סמיכות הפרשיות וקשורם: ואמנם תמר בת מי היתה, הנה חז״ל במסכת סנהדרין (סנהדרין כ״א.) והמפרשים כלם (למה שדחקום הקושיא אשר שאלתי ראשונה) אמרו, שתמר בת דוד המלך היתה אחות אבשלום בת אביו ובת אמו, אבל שאמו מעכה בת מלך גשור דוד לקחה במלחמה להיותה יפת תואר ושכב עמה קודם שגיירה, כי התורה התירה זה כנגד יצר הרע, כמ״ש (דברים כ״א י״א) וראית בשביה אשת יפת תואר, ואינה מותרת לו כי אם ביאה ראשונה בלבד, ואח״כ אם תרצה להתגייר יקחנה לאשה, ומעכה נתעברה מדוד בביאה הראשונה בעודה גויה, ולפיכך היתה תמר מותרת לאמנון אעפ״י שהיתה בת דוד, כי אין הבן הבא לישראל מן השפחה או מן הגויה קרוי בן ישראל, ולכן אמר בפרשת משפטים (שמות כ״א ג׳) בבנים שיולדו לישראל מן השפחה הכנענית שהם עבדים כמוה לא ישראלים כאביהם. וכפי הפשט והסברא הישרה הדעת הזה רחוק הוא ממני והשכל לא יסבלהו, כי עם היות שנודה ששכב דוד עם מעכה קודם שנתגיירה, מה שלא נזכר בכתוב ואינו ראוי למלך בוטח בה׳ כמוהו כי אם שתתגייר אליו ראשונה (כי אין ספק שהיא ברצונה תבחר מיד להנשא למלך דוד), וגם שנודה שמאותה ביאה ראשונה נתעברה, מה שלא נזכר ג״כ בכתוב והוא בלתי אפשר לדעת הרופאים שתתעבר הבתולה בביאה הראשונה, הנה עכ״ז אחרי שילדה מעכה את בתו לדוד בהיותה כבר גיורית יהודית איך יהיה הבדל בינה ובין אבשלום? שניהם (ר״ל אבשלום ותמר) היו בני דוד, שניהם היו ממעכה, שניהם נולדו בהיותה גיורית ואשת המלך, ואיך נאמר שהיא שלפי שנתעברה אמה ממנה יום או יומים קודם שתתגייר תהיה מותרת לאמנון אחיה? ומה שאמרו (קדושין ס״ח ע״ב) שאין הבן הבא מן השפחה או מן הגויה נקרא בן ישראל, זה אמת בהיותה אמה שפחה או גויה, אבל אם נתעברה שעה אחת קודם שתתגייר ונתגיירה וילדה הבן או הבת בקדושה ובטהרה, הייטב בעיני ה׳ שנדין אותה כגויה ונתיר את ערותה והבן הנולד ביהדות יקרא גוי? ובני השפחה הכנענית להיותה מתמדת בשפחות׳ היה ראוי שהאשה וילדיה תהיה לאדוניה, כי הבנים במולדתם חלקם היותר גדול הוא מצד האם, וכ״ש בהיות האם שפחה והאיש גם כן עבד, שעם היות שהוא יצא בשביעית אין ראוי שיצאו הבנים שהם מולדת בית, ואין הנדון הזה דומה לראיה לענין תמר ואמנון שהיו אחים מצד אביהם, והתורה הזהירה בעריות ואמרה (ויקרא י״ח ט׳) בת אביו או בת אמו מולדת בית או מולדת חוץ. והנראה אלי בזה הוא שאבשלום ותמר שניהם היו בני דוד ושניהם ילדה אותם מעכה אחרי שנתגיירה, ולכן קראה אמנון אחותי והיא גם היא אמרה אחי הוא, ודוד ואבשלום שניהם אמרו אמנון אחיך, ועל כן אמר אבשלום אליה החרישי אחיך הוא אל תשיתי לב, לפי שבהיותו אחיו ראוי שלא תפרסם את נבלתו, אמנם בתחלת הספור אמר לאבשלום בן דוד אחות יפה, לפי שראה הכתוב ליחסה אליו להיותה בת אביו ובת אמו, ולפי שהוא התעורר לנקום את נקמתה אשר נמשך מזה מה שנמשך בין אבשלום ואביו, ולפי שהיא היתה עם מעכה אמה ואולי בבית אבשלום היו יושבות גם קודם זה, לכן ייחסה הכתוב אליו בעצם וראשונה. ועם זה ספר הכתוב מיד ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו, ר״ל שלהיותה אחותו, ראה שהיה בלתי אפשר לשכב עמה, ואם היתה מותרת להנשא אליו כמו שחשבו האנשים האלה שלמים הם אתנו, ולמה לא אמר אמנון לאביו שיתנה לו לאשה? וזו באמת היתה עצה יותר הגונה ממה שיעצו יונדב לעשות, אבל האמת יורה דרכו שהיה זה בלתי אפשר כפי הדין והתורה. ואמנם מה שאמרה תמר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך לא אמרה כי אם להנצל מידו ומהצד שאבאר, ותנחומין של הבל היו ורצתה לדחותו בקש, אף כי בדבריה העירה על אמתת הדבר באמרה כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת, ר״ל היותה ערותו. הנה אם כן בזה התישבו הדברים כלם והותרה השאלה הראשונה:

ויצר לאמנון וגו׳. ספר הכתוב שהיה קשה וצר לאמנון להתחלות, ר״ל להיותו חשוק וחולה אהבה על תמר לשתי סבות, האחד להיותה אחותו ואיך יחשק בה? והשנית כי בתולה היא, והיתה מפני זה צנועה בביתה כדרך בתולות ישראל ולא היתה יוצאה אנה ואנה, ולכן היה נפלא וקשה אל אמנון שיוכל לעשות לה מאומה.

ובהיות לו רע ואהוב יונדב בן שמעה אחי דוד והיה חכם להרע.

אמר לו מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר? רוצה לומר מדוע כל יום תקום משנתך דל וכחוש כאלו בלילה לא שכב לבך? הלא זה בלתי ראוי לבן המלך שראוי שיהיה תמיד שמח ונעלז, והוא השיבו את תמר אחות אבשלום אחי אני אוהב, ואמר אחות אבשלום אחי, להיותה אחותו בת אמו והיתה בביתו תמיד, וגם לפי שהיתה גם כן לאבשלום בת ושמה תמר יפת תואר ויפת מראה, ולזה הוצרך לתת ההבדל ביניהן:

ויונדב מחשב להרע נתן לו תחבולה איך יעשה לשתבוא תמר לביתו עם היותה בתולה.

ומאשר ראה אמנון שהסכים עליו עצת יונדב, התיר הדבר לעצמו ועשה עצמו חולה מושכב על מטתו והמלך אביו בא לראותו, ואז שאל אמנון ממנו תבא נא תמר אחותי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה ואוכל מידה.

(ז-ח) והמלך צוה לתמר בתו שתלך לפניו ותלך ותעשה כן. וכבר פירשו חז״ל במסכת סנהדרין (סנהדרין כ״א.) שעשתה לו מיני טגון, והוא שמטגנין הבצק במחבת עם השמן:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ז]

והוא במחשבתו הרעה לא רצה לאכול והוציא כל איש מעליו וילך החדרה.

(י-יא) וכאשר הלכה תמר שם החזיק בה לשכב עמה:

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק י]

והיא בקשה ממנו אל אחי אל תענני וגו׳, ורצתה בזה לתת ג׳ טענות חזקות לשאין ראוי לעשותו, האחד מפאת המעשה, הב׳ מפאת כבודה, הג׳ מפאת כבודו. אם מפאת המעשה אמרה אל אחי אל תענני, והוא נאמר בתמיהה, כאלו אמרה וכי אינך אחי? הלא אחי אתה, ולכן אין ראוי שתענני, כי לא יעשה כן בישראל, רוצה לומר לשכב אדם עם אחותו ולגלות ערותה, ולכן אל תעשה הנבלה הזאת.

ואם מפאת כבודה, אמר ואני אנה אוליך את חרפתי, רוצה לומר מלבד החטא הנה יש עוד בחינת חרפתי. ואם מפאת כבוד אמנון, אמרה ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל. ולפי שהוא בחשקו לא היה מבחין בין האמת והשקר ולא היה מבדיל בין הטוב ובין הרע, הוסיפה לומר לו דברי התול אולי יתפתה אליהם, והוא אמרה ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך, רוצה לומר אם חולה אהבה אתה דבר נא אל המלך, ולפי (יומא פ״ב ע״א) שאין דבר עומד בפני פקוח נפש, הוא לא ימנעני ממך, כי עם היותי ערוה לך יבחר בו יותר ממיתתך, וזה ענין כי לא ימנעני ממך, ואמרה זה לדחותו בקש כדי שבאותה שעה לא יעשה דבר:

והוא מאשר הבין שהיו דבריה אלה אונאת דברים ומאמרי תפל להנצל מידו, לא שמע אליה ולא אבה ויחזק בה ויענה, ויראה שהיא השתדלה בכל כחה להנצל ממנו ויחזק הוא ממנה:

ומיד אחרי שבא אליה שנאה שנאה יותר גדולה מהאהבה אשר אהבה והשליכה מביתו. וסבת השנאה כתבו חז״ל בסנהדרין (סנהדרין כ״א.), שקשרה לו נימא בשעת הבעילה ועשאתו כרות שפכה. ורלב״ג כתב שהיתה השנאה בסבת הדברים שאמרה לו, ואולי שחרפתו וגדפתו עוד. ורד״ק כתב שהיה זה סבה מאת הש״י כדי להגדיל החרפה בשלחו אותה מביתו וישנאהו אבשלום יותר ויבקש המיתו, ומחשבות השם עמקו. וגם נוכל לומר עוד שהפועל המגונה זה דרכו שבהשלמתו יקנה האדם ממנו חרטה רבה ושנאה גדולה, וכמאמר המדיני הרשעים מלאים חרטות, ולכן אמנון לא עצר כח לראותה עוד בהתחרטו ממה שעשה. והנה תמר התבוששה מאד מצאתה מביתו יחידה בעצם היום באופן שכל רואיה ירגישו בדבר.

ולכן אמרה לו אל אודות הרעה הגדולה הזאת, ר״ל יותר גדולה הרעה הזאת מהאחרת, כי אותה היתה בסתר וזאת היתה בגלוי. ואפשר עוד לפרשו על הדרך אשר אמרתי ששלחה מביתו להתחרטו ממה שעשה עמה. ולכן אמרה תמר אל אודות הרעה הגדולה הזאת מאחרת, רוצה לומר הנה אודות הרעה הגדולה הזאת נמשכו ובאו מהרעה האחרת, כי לפי ששכב עמה שלחה מביתו, ובאה א״כ רעת השליחות מרעת העינוי והשכיבה עמה:

וספר הכתוב שכאשר שלחה מביתו בבזיון נמרץ קרעה תמר בגדיה הנחמדים והעלה עפר על ראשה ותשם ידיה על ראשה ותלך הלוך וצעקה, והיה זה כדי שתגלה רעתו בקהל וכל השומע ידע כי אנוסה היתה, והוא על דרך (דברים כ״ב כ״ז) צעקה הנערה ואין מושיע לה. ואחז״ל במסכת סנהדרין (סנהדרין כ״א.) שבאותה שעה גזרו על יחוד הפנויה, אמרו אם בנות מלכים כך בנות הדיוט על כמה וכמה? אם בצנועות כך בפרוצות על אחת כמה וכמה? עמדו בית דינו של דוד וגזרו ואסרו להתיחד עם פנויה:

וכאשר שמע אבשלום הדבר הרע הזה אמר לתמר החרישי, ר״ל שלא תרים בחוץ קולה עוד שאחיה ועצמה ובשרה הוא, ואז שתקה תמר ותשב בביתו, וגם זה היתה סבה מאת השם להריגת אמנון, שהיה אבשלום יוצא ורואה אותה נכנס ורואה בחרפתה והיותה שוממה, ולכן השתדל על נקמתה, והיה מאיבתו שלא דבר כלל לאמנון, וידענו מזה שהאיבה והשנאה גדרה האמתית הוא בהעדר הדבור מטוב ועד רע, ולכן אמר (דברים ד׳ מ״ב) והוא לא שונא לו מתמול שלשום, שאם לא דבר עמו שלשה ימים אינו גולה, כך כתב רלב״ג ז״ל. ואני אחשוב שאבשלום היה מדבר כל היום עם אמנון אחיו, שאם לא היה כן איך היה הולך לגוזזי צאנו לאכול ולשתות עמו? אבל כוונת הכתוב שאבשלום לא דבר עם אמנון כלל בזה הענין על שענה את תמר, עם היותו מדבר עמו בשאר הענינים כלם, והיה זה לפי שהאנשים הנוטרים איבה לא יוכיחו את רעיהם, והשנאה פועלת בהם מבפנים עם השתיקה, עד שלכן צותה התורה (ויקרא י״ט י״ז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא אליו חטא, ר״ל שיוכיחהו בדברים ועם זה ידבר וירוח לו ולא יבא להרגו, והוא אמרו ולא תשא עליו חטא.

וזהו ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון. וביאר הכתוב באיזה ענין לא דבר אליו, ואמר על דבר אשר ענה, ואין זה סמוך לכי שנא אבשלום, אבל הוא סמוך למעלה, כאלו אמר ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב על דבר אשר ענה את תמר אחותו כי שנא אבשלום את אמנון, ומתוך שנאתו לא הוכיחו עליו בחשבו להנקם ממנו כמו שעשה. ואמנם למה דוד לא עשה משפט על זה אחר ששמע את כל הדברים וירע בעיניו, הסבה אצלי היא, לפי שכפי הדין הבא על אחת מהעריות במזיד חייב כרת, שנ׳ (ויקרא י״ח כ״ט) כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות, ויש מן העריות שהוא במיתת ב״ד יותר על הכרת שהוא שוה בכלן, והם הבא על אמו ועל אשת אביו ועל אשת בנו והשוכב עם הזכר ועם הבהמה ועם הנערה המאורסה שאלה הם בסקילה, והבא על בת אשתו בחייה ועל בת בתה ועל בת בנה ועל אם אשתו ועל אם אמה ועל אם אביה, והבא על בתו ועל בת בתו ועל בת בנו שהם בשריפה, והבא על אשת איש שהיא בחנק, אבל כל שאר העריות אשר ערות האחות מכללם הם בכרת בלבד, ואין בהם מיתת בית דין אבל יש בהם מלקות, וזה אם היו שם עדים והתראה, שכל חייבי כריתות לוקין כמו שהתבאר בתלמוד (מכות פרק ג ובכריתות פרק א) והביאו הרמב״ם בספר קדושה הלכות אסורי ביאה פרק ראשון. ומאחר שאמנון שכב עם אחותו לא היה חייב מיתת בית דין ולא גם כן מלקות. לפי שלא היו שם עדים והתראה ונשאר ענינו אם כן בכרת לבד, ומפני זה לא המיתו דוד ע״ה על זה, כל שכן שהיה אמנון הבן הבכור העתיד לירש המלכות, ואין ספק שהוכיחו בדברים ואם לא נזכר בכתוב, והותרה עם זה השאלה השנית:

ויהי לשנתים ימים. ספר הכתוב איך נענש אמנון על חטאו, ואיך התחיל להתקיים ייעוד הנביא לדוד לא תסור חרב מביתך. ואמנם למה היה זה אחרי שנתים ימים שהם שתי שנים, אחז״ל במסכת סוטה בירושלמי (ירושלמי סוטה ג׳:ד׳:ג׳), יש זכות תולה שנה אחת, ויש זכות תולה שתי שנים, יש זכות תולה שנה אחת מנבוכדנצר (דניאל ד׳ כ״ו) ולקצ׳ ירחין תרי עשר, יש שתולה שתי שנים מאמנון, שנ׳ ויהי לשנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום וגומר, ויש שתולה ג׳ שנים מאחאב, (מלכים א כ״ב א׳) וישבו שלש שנים, א״ר יוסי כל אותם שנים עשר חדש היה עסוק במצות, כל אותם שתי שנים היה עוסק בתורה. והראוי שנאמר הוא שאמנון היה נשמר מאבשלום, ולכן הוצרך אבשלום להחניפו שנתים ימים באופן שיחשוב אמנון כי כבר עברה משטמתו ונשכח הדבר מלבו כדי שיבטח בו וילך עמו, כי בזולת זאת התחבולה לא היה אמנון בוטח באבשלום, ולכן אחרי שתי שנים בעלות אבשלום לגזוז את צאנו, שהיה מנהגם לעשות שם משתה ושמחה, קרא אל כל בני המלך שילכו לאכול ולשמוח עמו.

ומלבד זה הנה עוד דרש אל המלך אביו שילך שמה הוא ועבדיו, ולא דרש אבשלום שילך המלך להיותו חפץ בהליכתו, כי אם להסיר ספק מלבו כדי שיבטח המלך בטוב כוונתו, מה שלא היה אלו דרש אבשלום על הליכת אחיו לבדם שמה:

והמלך לא רצה ללכת באמרו שיהיו לו למשא כבד וברכו על נדיבות נפשו.

ואז אמר אבשלום ולא ילך נא אתנו אמנון אחי? ויורה שעם היות שאבשלום כבר קרא כל בני המלך לא נכנס אמנון בתוכם, כי היה יורש המלכות ודינו קרוב לדין המלך, ולזה אמר ולא ילך נא אתנו אמנון אחי, ר״ל מאחר שאתה אדוני המלך לא תלך הנה אמנון לחשש הכבוד לא ירצה גם כן ללכת.

ואז שלח דוד את אמנון ואת כל בניו ללכת לשמוח שם עם אבשלום, והוא צוה את עבדיו שבטוב לב כלם ביין יכו את אמנון:

ואמר׳ והמית׳ אותו, ר״ל שלא יסורו מעליו עד שתצא נפשו, ואמר עוד אבשלום לנעריו אל תראו הלוא כי אנכי צויתי אתכם חזקו והיו לבני חיל, כלומר אל תראו ואל תערצו לומר איך נשלח ידינו בבן המלך? כי אינכם עושים זה מעצמכם אבל אני צויתי אתכם, ואלי תיוחס האשמה ולא לכם, ואין עליכם כי אם להיות בני חיל ולעשות מצות אדוניכם:

והנערים עשו כדבר אבשלום ובני המלך ברחו כי חשבו שהיה כוונת אבשלום להמית כלם.

וכן באה השמועה אל דוד שהכה כלם ושלא נותר מהם עד אחד.

ויקרע המלך את בגדיו וגו׳. אבל יונדב בן שמעה אחי דוד שהיה שם עם המלך הבין אמתת הדבר, לפי שהוא היה יועץ בליעל הפעל המגונה ההוא.

ואמר למלך שאמנון לבדו מת ושהוא היה יודע זה לפי שעל פי אבשלום היתה שומה מיום ענותו את תמר וגו׳, ר״ל שנדר אבשלום נדר בפיו ובשפתיו להמיתו, וזהו שהיה שומה בפיו. ורש״י ז״ל כתב בצווי של אבשלום היתה צואה זו שומה על עבדיו להרגו:

וזכר שבראות הצופה עם רב הולכים מדרך אחריו, ר״ל שברחו מאבשלום והיו באים כנגד העיר, הגיד זה שראה אל המלך.

ויונדב שהיה שם עם המלך פירש הענין ואמר הנה בני המלך באו, ר״ל העם אשר הצופה רואה הם בני המלך שבאים, והיה הענין אם כן כדבר עבדך, כלומר שמת אמנון לבד ושהיה על ענין תמר.